העט רועד, עיני דומעות ליבי דופק והולם בחוזקה, שעה שכותב אני לכם, את סיפור חיי. הסיפור שאולי יגרום לחלק מכם להוזיל דמעה, אך לא דמעה של צער, אלא דמעה של רגש ושמחה.
לפני כ-18 שנה, נישאתי לאשתי תחי’. החתונה הייתה צנועה אך שמחה מאוד. כבכל החתונות העריפו עלינו כולם שלל של מתנות ועוד יותר, צרורות של ברכות. כמו כל זוג שנישא, נשאו הכל וגם אנחנו תפילה לבורא עולם, כי אכן זיווגנו יעלה יפה, שנזכה לבנות בית של תורה ואף נתברך בילדים ת”ח.
אך נסתרים דרכי ה’, חלפה לה שנה ועוד שנה, חלפו שלוש ואף יותר, ועדיין לא זכינו לילדים.
הטיפולים שהחלו בצורה מתונה, עברו לאחר מספר שנים לטיפולים קשים ומרים ובאינטנסיביות רבה. בכל פעם באה התקווה התפילה, הצפייה ולבסוף האכזבה.
חלפו להם 10 שנים, נסענו כמעט בכל הארץ, רופאים ומומחים, רבנים ומקובלים אך הישועה טרם הגיעה.
לא אמרנו נואש והמשכנו לתור אחרי עוד תקווה אחרי עוד סיכוי. עוד טיפול, עוד תפילה, עוד בדיקות ועוד קבלה, הנה כמעט, כמעט ואז שוב אכזבה.
כך חלפו עלינו קרוב ל-18 שנים של ציפייה גדולה אך אכזבה מרה.
מתוך שברון לב גדול, שלי ושל אשתי תח’י, הרמנו ידיים והחלטנו להרפות ולהפסיק באופן כליל את הטיפולים שהפכו כבר לחלק משגרת חיינו ואף רוקנו את כיסנו. יחד עם זאת החלטנו להתחיל תהליך לאימוץ ילד.
באותה העת, זמן של משבר גדול, שמעולם לא חוותי, החלטתי לסיים את עבודתי במקום שעבדתי עד כה ולחפש עבודה אחרת ואף בתחום שונה לחלוטין.יד ה’ כוונה אותי ומהר מאוד מצאתי עבודה אחרת.
זהו, אמרתי לעצמי, תמו ימי הסבל, די לנו בצער ובייסורים שנחלנו עד כה. עכשיו אני בעבודה חדשה, חברים חדשים אף אחד כאן לא מכיר את סיפור חיי. מכאן ואילך כבר לא יעיקו עלי יותר בשאלות והצעות. הטיפולים גם הם מאחורינו, הרי כבר החלטנו שאנחנו לא עושים יותר אף טיפול, מלבד התפילות שכמובן נמשיך ונישא בתפילה לבורא עולם שאולי וייעשה לנו נס ונזכה גם אנחנו לילדים משלנו.
בוקר אחד, בטרם יצאתי לעבודתי, לקחתי את אשתי תחי’ לקופת חולים לאחר שבימים האחרונים היא חשה בחולשה כללית ומשם יצאתי אל עבודתי. לא חולפות דקות מספר ומתקשרים אליי מקופת החולים, בא לכאן מהר אשתך לא מרגישה טוב. הטלפון כבר נותק, כך שלא הייתה לי האופציה לשאול מה קרה לה. כמובן, שהחשתי את צעדיי חזרה לעבר קופת החולים כשאני ממלמל פרקי תהילים לרפואת אשתי.
מייד כשהגעתי, הזמין אותי הרופא האחראי להיכנס לחדרו. אשתי, שהייתה כבר בחדר שמחה לבואי ויחד חיכנו למוצא פיו של הרופא, שבמרוצת השנים כבר הספיק להכירנו אף ברמה האישית.
הרופא הקשוח וחמור הסבר כבש את ידיו בפניו והחל לבכות, הוא בכה ובכה עד שלפתע קם מכיסאו וצעק “נס נס” קרה לכם נס. התברכתם בפרי בטן…
לרגע אני ואשתי קפאנו במקומנו, אך עד מהרה התעשתנו ואמרנו לרופא: לא, לא ייתכן, כבר תקופה ארוכה מאוד שהפסקנו לעשות כל טיפול, בטח זה טעות. אך הרופא בשלו, “לפי הבדיקות שערכתי, איני טועה”, “נעשה לכם נס גדול”.
עודנו משתאים לא יודעים אם להאמין או לא, כבר הוזמן אמבולנס שהוביל אותנו לסדרת בדיקות בבית החולים.
כל אותו הלילה כמו גם הלילות הבאים לא עצמנו עין. משמחה, מאושר, מהתרגשות ומצפייה ליום הגדול בו נזכה להולדת הבן. בן משלנו.
בכל תקופה זו, המשכנו לשאת בתפילה לבורא עולם, שהכל יהיה תקין שהכל יעבור בשלום. כל רופא וכל בדיקה שאשתי תח’י עברה, כולם היו מדברים על הנס הגלוי שנעשה לנו לאחר 18 שנים של טיפולים קשים ומרים ועתה התרחש הנס בטבעיות כה גדולה.
שבוע שעבר, מחלקת היולדות בבית חולים מעייני הישועה בבני ברק, האווירה הייתה אחרת.
בכל יום, נולדים כאן מספר רב של ילדים, אך הפעם, הפעם כולם הרגישו שזה מעט שונה.
בעוד יומיים (יום רביעי, כא’ אייר) נכניס בע”ה את בנינו לבריתו של אברהם אבינו ע”ה. באולמות “ארמונות חן” בבני ברק.
אומרים, כי לכישלון אין אבא, אך להצלחה יש הרבה אבות. בטוחני שכל התפילות שהתפללנו והתפללו אחרים עלינו, כל הסגולות שעשינו או שאחרים עשו עברינו, כולם בוודאי עמדו לנו לישועה ולנס הגדול. אך ליבי אומר לי, כי את הישועה הגדולה זכינו לראות מאז ובגלל עבודתי החדשה.
9 חודשים בדיוק חלפו מאז פגשתי את אחד מנציגי החסד של ארגון “חסדי נעמי” שביקשני כי אחתום על תרומה בהוראת-קבע לטובת אלפי המשפחות הנזקקות הנעזרות מידי יום ע”י הארגון. התגלגלה השיחה בנינו ובסופו של דבר כבר למחרת גם אני התחלתי לעבוד ב”חסדי נעמי”.
יום יום אני נוסע קילומטרים רבים בכל רחבי הארץ, כשבסופו של יום אני מגיע עם טונות רבות של אוכל ומוצרי מזון המועבר לאלפי משפחות נזקקות.
מעשה הצדקה והחסד הם שעמדו לנו.
ב.ש.א.א.
(השם והפרטים המלאים במערכת)