“אני לבד בבית ותמיד קר לי. הקירות דקים מדי והקור חודר לעצמות”. לא לכולם בארץ יש את האפשרות להדליק חימום בבית. עמותת “חסדי נעמי” מחלקת שמיכות וציוד לחורף לקשישים, ניצולי שואה ונזקקים. תרמו לעמותה ועזרו לה לסייע להם
“קר לי בלילה”, אומר ישראל (כל השמות בכתבה בדוים, השמות המלאים שמורים במערכת) ניצול שואה חולה סרטן, “אין לי הרבה חברים משפחה או אנשים שידאגו לי והחורף מביא איתו לא רק את הקור אלא גם המון בדידות כי קשה לצאת החוצה, אז רוב היום אני בבית”.
הוא מוסיף: “אני גם חולה סרטן וצריך לחשב כל שקל שאני מוציא, אם זה יהיה להוצאות שוטפות של הבית כמו חשמל, אוכל, או תרופות. אין לי תלונות לאף אחד אבל אני גם לא מתבייש לבקש עזרה, אני זקוק לה. וכל עזרה שאני מקבל מסייעת לי לשרוד”.
גם רפאל בן ה-17 מספר על התחושה הקשה שהחורף מביא עימו: “אנחנו שלוש נפשות בבית, יש לי אח בקרבי שבדרך כלל נמצא בבסיס, כך שההוצאות מתחלקות רק ביני, אחותי, ואימי. לפעמים הוא גם נשאר בבסיס משיקולים כלכליים” הוא אומר, “אנחנו שונאים את החורף, הקירות בתל אביב נורא דקים והבית קפוא בטירוף”.
הקור לא מבחין בין גילאים
“החורף מפחיד אותי” אומרת דליה, קשישה המתגוררת בגפה. “אני לבד בבית ותמיד קר לי. הקירות דקים מדי והקור חודר לעצמות. כשאני מפעילה את החימום אני אף פעם לא יכולה ליהנות ממעט שקט כי כל הזמן יש לי חרדות בגלל העלויות של מכשירי החשמל השונים. זה לא באמת משנה אם החרדות אמיתיות או דרמטיות יתר על המידה, להיות גם קשישה וגם עניה זה לא פשוט בישראל של היום.
“אני מרגיש שהממשלה הפקירה אותנו, פעם הייתי אדם עם כבוד והיום אני הולך עם העיניים ברצפה”
“זה בצירוף הבדידות, זה ממש קשה. אני משתדלת לא לרחם על עצמי אבל החרדה מהעוני החרדה מהקור שסוגר אותך בתוך הבית החרדה מהבדידות, אני כבר לא יודעת ממה לפחד יותר. והחורף הזה מרגיש לי קר מתמיד”, היא מתוודה. לצד דליה עוד מגוון נתמכים נוספים בעמותת “חסדי נעמי”, הקור לא מבחין בין גילאים.
ב”חסדי נעמי” מספרים שאותם אנשים במהלך השנה שרעבים למזון, הם אלו שקר להם והם אותם אנשים שנאלצים להזניח את הטיפול הבריאותי כי לכל אלו יש צורך בכסף. במקביל נראה שהקשישים הם חסרי האונים מכולם: “להיות קשיש ועני זה הדבר המפחיד ביותר שיכול להיות בקרב אוכלוסיות נתמכות”, אומרים בעמותה, התומכת ביותר מ-50 אלף בני אדם.
“אני לא יודע אם אני שונא יותר את תקופת החגים או את החורף”, אומר אולג. “החגים מדגישים לי את הבדידות והחסך באוכל בסיסי, החורף מקפיא אותי וגורם לי להיות אסיר בביתי שלי, אם אפשר לקרוא לזה בית. הכל מתפורר ורטוב פה, חוץ מהעמותות אני מרגיש שהממשלה הפקירה אותנו, פעם הייתי אדם עם כבוד והיום אני הולך עם העיניים ברצפה”.
לתרומה עבור רכישת שמיכות ותנורים לניצולי שואה ונזקקים הצרפו לקמפיין הגיוסים או לחצו כאן.