היום יצאנו לביקור חולים אצל ניצולת שואה בודדה, ביקור שהתחיל בכאב גדול והסתיים ברגע אחד שלא נצליח לשכוח.
כשנכנסנו לחדרה, היא שכבה במיטתה, בוכה, חסרת אונים ומיואשת. היא לא זיהתה אותנו. מתוך הכאב שלה היא סיפרה שעברה את השואה, שהיא לבד רוב הזמן, שילדיה מתגוררים רחוק, ולמרות שהם אוהבים אותה, לא תמיד מתאפשר להם להגיע.
עמדנו לצדה, ניסינו להעניק לה מעט חום, תשומת לב ותחושה שהיא לא שקופה.
ואז קרה משהו קטן, אבל כל כך גדול.
מבטה נעצר בציצית שלי. היא הבחינה בכיתוב "חסדי נעמי" שעל החולצה, וברגע אחד משהו בה השתנה. היא זיהתה. העיניים שלה התמלאו דמעות, אבל הפעם היו אלה דמעות של התרגשות. היא הבינה שלא שכחו אותה. שמישהו בא במיוחד בשבילה. שמישהו עדיין דואג לה.
באותו רגע הבנו שוב שלא תמיד צריך להביא הרבה. לפעמים ביקור, יד שמונחת בעדינות על הכתף, חיוך וכמה דקות של הקשבה יכולים להאיר עולם שלם.
האישה הזאת כבר עברה את התופת של ההיסטוריה. היא לא צריכה לעבור גם את התופת של הבדידות.
בחסדי נעמי אנחנו מאמינים שהחובה שלנו כלפי ניצולי השואה לא מסתיימת בסל מזון או בסיוע חומרי. היא מתחילה ונמשכת גם בנוכחות, באכפתיות ובידיעה שיש מי שרואה אותם.
כי אחרי כל מה שהם עברו, הדבר האחרון שמגיע להם הוא להרגיש לבד.
אל תשאירו אותם לבד.
ישראל מייזלר – סמנ"כל עמותת חסדי נעמי